ממשילות לנגישות: מדוע ה"סלפי" מנצח את הסטודיו במבחן החוסן הלאומי?

אופיר שפיגל. צילום: יעל צור


כמנהל משרד יחסי ציבור המלווה רשויות וגופים ציבוריים בצפון ומשמש עבורם כדובר בחירום, אני עד לשינוי פרדיגמה עמוק.

התושב השוהה בביתו או במרכז הפינוי אינו זקוק להודעה רשמית ומנוסחת יתר על המידה. הוא מחפש קשר עין. הוא זקוק לקול אנושי שיסביר לו מה קורה כעת ומה יילד יום.

בעידן של חוסר ודאות קיצוני, האמינות נמדדת במידת הנגישות והקרבה, לא ברמת הליטוש הגרפי.


הדילמה בין מהירות לאיכות

בניהול משברים מתמשכים אנו ניצבים בפני מתח מובנה בין מהירות לדיוק.

בחירום, המהירות היא כלי אסטרטגי ראשון במעלה: כל שתיקה מייצרת ואקום המתמלא בשבריר שנייה בדיסאינפורמציה ובפאניקה בקבוצות הווטסאפ והטלגרם הקהילתיות.

המסר שלי למנהלים ולראשי רשויות ברור: אל תחששו מהיעדר שלמות. בחירום, מהירות ואיכות אינן צועדות תמיד יד ביד, וזהו מצב טבעי. עדיף עדכון אותנטי ומהיר מהשטח, המצולם בשיחת וידאו ישירה,ללא כתוביות וללא לוגו ואולי גם עם ליפסוס קל, על פני איגרת מעוצבת המופצת באיחור של שעות. אל תירתעו מתיקון מסרים תוך כדי תנועה. הציבור מעריך כנות ושקיפות הרבה יותר מחסינות מעושה וסטרילית.


האינטואיציה של ההנהגה המקומית

כוחם של ראשי הרשויות טמון בהכרת הדנ"א הקהילתי שלהם לעומק. הנהגה מקומית איכותית יודעת לזהות את רמת החרדה בכל יישוב ולתפור את המענה המדויק לציפיות האוכלוסייה. מה שעובד ביישוב אחד לא יצלח במועצה אחרת או בעיר גדולה. תפקידנו כיועצים הוא למצוא, יחד עם ראש הרשות, את ה"תדר" המקומי המדויק. המקום שבו התושב חש שמדברים אליו בגובה העיניים, ולא מעל ראשו. ובסוף מי שמכיר את הציבור זה ראשי הראשויות – לא סתם הם נבחרו.


היום שאחרי נבנה ברגע זה

ניהול משבר, במיוחד במלחמה האחרונה והארוכה הוא מרתון פסיכולוגי, לא ספרינט הסברתי. מנהיגות תקשורתית נמדדת ביכולת לייצר אופק מבעד לערפל הקרב.

אנו לא רק בולמים משברים, אנו בונים את הנרטיב של היום שאחרי. כאשר תושב מקבל תכנית עבודה סדורה ותחומת זמן, הוא זוכה למשאב היקר ביותר בזמן מלחמה: תחושת יציבות ושליטה.

במערכה הנוכחית, מי שינצח בקרב על התודעה הציבורית אינו הגוף בעל התקציבים הגדולים להפקות סטודיו. אלא זה המפגין אומץ להיות אנושי, מהיר ומחובר לקרקע. הציבור שלנו אינו מחפש מצוינות גרפית. הוא מחפש אמת.