צילום: אלבום פרטי
גם אחרי שנה- קשה להאמין שזה מה שראינו וחווינו.
ביום שני האחרון ציינו שנה, שנה ל 7.10 היום בו חיינו השתנו מהקצה אל הקצה. ביומו של החג, רגע לפני חגיגות שמחת תורה, בשעת בוקר מוקדמת התעוררנו לדיווחים על האירועים בדרום. מהר מאוד הבנתי שזה לא עוד סבב, זו מלחמה של ממש. הוקפצתי, מייד עליתי על מדים והתחלתי לנסוע במהירות דרומה. הגעתי לבארי ובאותו רגע מבחינתי החיים השתנו, ובדיעבד- מבחינת כולנו. ראיתי ישוב שנכבש, מאות מחבלים מסביבי ומראות שלא ניתן לתאר, למעשה ראיתי את שערי הגיהינום בעיניים שלי. האמת? לא ידעתי אם אצא בכלל בחיים.
לחמנו במקום במשך שעות ארוכות, זה היה יותר מ- 14 שעות של קרבות מטורפים פנים אל פנים ומראות מזעזעים שאני מעדיף לחסוך מהקוראים, באותם קרבות גם איבדתי לוחמים; בדיוק לפני שנה נדם שעון חייו של סרן איתי יהושוע ז"ל חברי ופקודי בקרב קשה בגן הילדים בבארי ביום שרק עליו אוכל למלא ספרים שלמים ושייקח לי שנים רבות להרכיב את השברים.
מספר שבועות אחר כך נפל גם חברי לחפ"ק רס"ן גל בכר ז"ל שרק חזרנו מפעילות בסג`עייה ולבסוף מספר שבועות אחר כך נפל גם חברי לעבודה אלכס שפיץ ז"ל. זו תחושה קשה במיוחד לאבד לוחמים, כאב עז להחזיר פקודים בארון ותחושת כישלון אישי , קושי אדיר מעבר לכל הלחימה. זה כל כך טרי , בחיי שאני מתגעגע אליהם , רוצה לדבר איתם , לחבק אותם, להעיף קטנות, להחליף איתם עקיצות הדדיות , כל אחד מהם -חלק ממני וממטען חיי לעד.
לאחר הלחימה בבארי המשכנו לעזה, להלחם שמה שהיה לא יהיה שוב, חודשים ארוכים של לחימה כדי לדאוג שהדורות הבאים יגדלו במקום בטוח יותר, שהאויב האכזר יושמד ככל שניתן ושאחינו יוכלו לחזור לביתם.
בחודשים האחרונים המציאות שלי מעט שונה. הלחימה בדרום בשלבי סיום ואני כבר ראש מועצה שמחויב לחצור הגלילית ולגליל כולו. המדים הוחלפו אבל השליחות היא אותה שליחות. אנו כאן נאבקים מזה כחצי שנה שמה שהיה בדרום לא יהיה בצפון. לשמחתי הקברניטים הבינו את המסר והיום אנו רואים פעילות משמעותית של צה"ל בגבול הצפון וכולי תקווה שהיא תעמיק ותגדע את שורשיו של ארגון הטרור האכזב שניצב מהצד השני של הגדר. האירועים האלו שמו את כולנו בפרופורציות- פתאום הכל בגודל הנכון בייחס לחיים, למשפחה, למדינה ומה שחשוב בחיים. בפועל, האירועים הקשים האלו השפיעו עלי מאוד, שם בפרופורציות מה העיקר ומה הטפל, זה מיקד אותי לדברים החשובים באמת.
ביום הזה יש לנו חובה משולשת: 1. לזכור את הנופלים ולהיאבק שחטופינו ישובו כמה שיותר מהר. 2. לדאוג שמה שהיה לא יהיה עוד- לא בדרום ולא בצפון, לא במזרח ולא במערב- להעניק ביטחון אמיתי לאזרחנו. 3. לזכור שהפילוג והשיסוע הם אלה שהביאו לחורבן בית ראשון ושני ולבסוף להגלייתנו מהארץ הזו 4. ללמוד מזה, מה העיקר ומה לא. להתמקד בטוב המשותף ובאהבת חינם- שהפרופורציות יהיו חלק מאיתנו לאורך הזמן ולא רק ברגעי אסון.
מייחל לנו כחברה שרק נהיה ראויים לכל אלו שנפלו ,שנצעד בדרך וברוח שלכם. מבטיחים לעשות הכל כדי לסיים את המלאכה שהתחלתם.
אני נושא בליבי תפילה להשבת החטופים והחלמה לפצועים
