טל אוחנה, צילום: אתר הידברותעם התרחבות מלחמת ״חרבות ברזל״ וההסלמה בגבול לבנון, פונו בהדרגה יישובי קו העימות בצפון, באוקטובר 2023. כמה חודשים לאחר מכן, חוברים מרדכי כהן, מנכ״ל משרד הפנים לשעבר ובכירים מהג׳וינט לסיור ברשויות קו העימות בצפון. במסגרתו הם נחשפים לאתגרים הקשים והמורכבים שעומדים בפני ראשי הרשויות, להיעדר מענים בשטח ולפגיעה הכלכלית המתמשכת.
כהן וחבריו מבינים כי נדרש לשנות את הפרדיגמה מהיסוד ומחליטים לייצר שינוי – ביחד עם מנהלת תנופה. בתוך כמה חודשים מתפרסם קול קורא ראשון של מנהלת תנופה וארגון ג׳וינט-אלכ״א (מכון למנהיגות וממשל), הקורא לבכירים ובכירות בעלי ניסיון בממשל המקומי להצטרף למיזם לחיזוק רשויות קו העימות.
הדרישות היו: ליוו צמוד של ראשי והנהלות הרשויות, ליווי מנהלות השיבה הביתה ברשויות תוך פתיחת חסמים ועבודה בממשק מול משרדי הממשלה. בנוסף, בניית תכניות עבודה, בנייה וליווי של תכנית הצמיחה הרשותית לחמש השנים הבאות, מעקב אחר ביצוע וניהול, גיבוש תמונת מצב שוטפת מבוססת נתונים ועבודה עם הנהלת הרשות בסביבה מרובת אילוצים במסגרת מעטפת התמיכה של הג׳וינט.
ארבעה ראשי רשויות לשעבר הצטרפו אל המיזם הייחודי: טל אוחנה, ראש מועצת ירוחם לשעבר מלווה את שמעון גואטה, ראש מועצה אזורית מעלה יוסף בשנה וחצי האחרונות; ארז קרייזלר ראש המועצה משגב לשעבר מלווה את גבי נעמן, ראש מועצה מקומית שלומי למעלה משנתיים; יגאל להב, ראש מועצה אזורית קרני שומרון לשעבר מלווה את רונן מרלי, ראש עיריית נהריה ואת אסף לנגלבן, ראש מועצה אזורית גליל עליון. אלי ברדה, ראש עיריית מגדל העמק לשעבר הצטרף לאחרונה לאביחי שטרן, ראש עיריית קריית שמונה.
נפגשנו עם טל אוחנה, ראש עיריית ירוחם לשעבר, לשיחה על האתגרים וההזדמנויות שניצבו בדרכה במסגרת המיזם הייחודי.
מה מנחה אותך כפרויקטורית ?
“לא הגעתי כדי לייעץ לרשות מה לעשות”, היא אומרת. “בשונה מההגדרה שניתנה לנו כפרויקטורים - לעבוד עם הרשות על איתור הצרכים ומיצוי משאבי הממשלה - באתי כדי לשאת איתם בנטל העצום שיש על כתפיהם. אמרתי לעצמי שאני פועלת במרחב הזה כאילו יש לי אחריות וסמכות, גם כשאין לי אותן באופן רשמי. זכיתי לאמון גדול מאוד מצד ראש המועצה, שאפשר לי להגשים חלומות ולקדם מהלכים שהאמנתי שהם מקדמי שינוי מסדר שני, לטובת התושבים”.
מה למשל?
״פעלתי מול הממשלה ומול יהדות העולם והנהגות היישובים כדי לקדם פרויקטים לצמיחה דמוגרפית, פיתוח ארגוני וכלכלי, לצד השלמת תשתיות ושירותים חסרים בעולמות הרווחה, החינוך, הבריאות, הרווחה, החקלאות, התיירות והקהילה.״
אוחנה מתארת את הפערים שפגשה בצפון כגדולים מששיערה. “חשבתי שאני מכירה פריפריה, עד שהגעתי לכאן”, היא מספרת. “יש כאן אנשים חזקים ואמידים, אבל המציאות הגיאוגרפית והביטחונית שהם חיים בה מורכבת מאוד. גיליתי פער של עשרות שנים בין הפריפריה למרכז ברמת השירותים החברתיים והקהילתיים”.
לדבריה, למרות שהיישובים מדורגים באשכול חברתי-כלכלי גבוה יחסית, נוסחת הדירוג אינה משקפת את המציאות. “כשחקלאי מחזיק טרקטור וכמה כלי רכב, זה לא אומר שיש לו נגישות לשירותים. אי אפשר לחיות כאן בלי שני רכבים למשפחה. המציאות הזאת מעוותת את התמונה ומונעת מהרשויות לקבל מענים חיוניים”.
מה המשמעות של רמת שירותים נמוכה?
״אחד הנתונים הראשונים אליהם נחשפתי היה אחוז בעלי ההשכלה הגבוהה - רק 10% מהתושבים בציר הצפוני שפונה מגיעים לאקדמיה. זה קשור לעובדה שהכלכלה באזור מתבססת על חקלאות ותיירות, אבל ישנם אתגרים נוספים, כמו מרחקים גאוגרפיים, מחסור בשירותים חברתיים והיעדר תוכניות לקידום הנגישות להשכלה גבוהה. העובדה שהם באשכול 7 מנעה מהם לפתח שירותים חברתיים מגוונים. בימים אלו התחלנו לתכנן מרכז יום לקשיש, מועדוניות לילדים ולנוער עם צרכים מיוחדים, מרכז חוסן, קונסרבטוריון ועוד. החלטת הממשלה לתקצב את הצפון בכ-15 מיליארד שקלים מבקשת לתקן את העיוותים הללו, אבל היא ממוסגרת ל-5 שנים בלבד.״
לצד האתגרים, היא מבקשת להפנות את המבט דווקא למה שקורה בשטח. “יש כל כך הרבה דברים טובים במרחב הזה”, היא אומרת. אחד הסיפורים שמרגשים אותה במיוחד הוא קליטת משפחות צעירות במושב זרעית.
“ראינו משפחות מכל הארץ שמחליטות למקם כאן את הבית שלהן. המעון והגן, שהיו סגורים יותר מעשרים שנה, נפתחו מחדש. זה לא רק מספרים - זו תחייה והתחדשות של קהילה”.
לדבריה, ההתיישבות היא מנוע הצמיחה המרכזי של האזור. “רק אנשים בונים קהילות.
אני מאמינה באנשים ובגיוון. זה הכוח שלנו”. “הניצחון הגדול הוא הכפלת ההתיישבות בקו העימות. ההנהגות של הישובים רתומות מאוד ליעד המשלתי הזה.“
בחודשים הקרובים יגיעו משפחות נוספות אל שתולה ואבן מנחם, מרביתן משתייכות לזרם של הציונות הדתית, לצד משפחות חילוניות ודתיים לשעבר.
באילו תחומים הושקעו המשאבים?
״מושקעים משאבים רבים בפיתוח תיירות. עשרות צימרים עוצבו מחדש ורוהטו, בקרוב יחל מיזם לאירוח ביתי בסגנונות שונים; אנו מכשירים את החקלאים להקים אטרקציות תיירותיות ואת רכזי הקהילות להוביל סיורי מורשת וגבורה במושבים, המועצה תשיק לראשונה פסטיבל תוצרת מקומית וסדנאות מגוונות והתושבים נערכים ליום שבו המבקרים יחזרו. יש כאן שילוב נדיר של טבע, סיפורים אנושיים ורוח חלוצית. אנחנו מחכים לרגע שבו אנשים יגיעו ויגלו מחדש את הגליל המערבי”.
אוחנה גאה במיוחד במערכות החינוך הבלתי פורמליות שהוקמו במושבי הגבול. במהלך המלחמה הן הפכו לעוגן של ממש עבור הילדים והמשפחות. “בהובלת ארגון ברנקו וייס והמתנ“ס המקומי, מוקמת מערכת חינוך שפועלת אחה“צ - מהגיל הרך, דרך היסודי והנוער - ראינו איך התשתיות האלה מחזקות את החוסן הקהילתי”, היא אומרת. “בשגרה הן נותנות מענה לילדים ולנוער, ובחירום הן מציעות חלופה ומאפשרות רצף חינוכי ותחושת יציבות בתוך המציאות המטלטלת”.
למהלך הזה שותפים בנק הפועלים, קרן הביתה ופדרציית ניו יורק. מבני החינוך שודרגו בתקציבי ההמשלה ואפשרו פעילות חינוכית רציפה במהלך חודשיים שלמים של מלחמה. בעקבות ההחמרה הביטחונית גייסה אוחנה חיילות וחיילים מחיל החינוך ״ביקשנו מצה״ל להמשיך את המיזם החינוכי בשנים הקרובות,״ מציינת אוחנה. תמונה של ילדים וילדות שיוצאים לראשונה ממקלטים ומשחקים כדורגל עם החיילים, הוא מרגש במיוחד עבורה: ״כמה פשוט ולא טריוויאלי במחוזותינו.״
אבל מעבר לתוכניות, לתקציבים ולפרויקטים, מה שמלווה אותה יותר מכל הוא הרוח האנושית שפגשה. ״מדינת ישראל לא תמיד מבינה את האתגרים של הרשויות בקו העימות - זו זכות גדולה עבורי לחלוק את המסע הזה איתם. שמעון גואטה, ראש המועצה אפשר את העשייה בנדיבות לב וענווה והכרת הטוב על הדברים הכי קטנים שיש - זה נותן לי הרבה מאוד כוח.״
“בסוף ינואר נסענו עם מנהיגות ומנהיגי הקהילות שפונו למסע במרוקו”, היא מספרת. “זה היה מסע של עיבוד, של רוח גבוהה, הבנה וחיזוק. ביקרנו בכפר ליד מרקש שהייתה בו רעידת אדמה. במסגרת פרויקט סיוע לנשות הכפר של הג׳וינט האמריקאי, נערך מפגש נשי, עוצמתי בין מנהיגות המושבים שפונו ובינן– כמי שאמרה לעצמה באתי כדי להשפיע על רוח האדם, הרגשתי שאני מונחת במקומי. אני אמנם עוסקת ביום-יום בביוב, בתביעות מס רכוש, במים לחקלאות ובפיתוח כלכלי, לצד רתימת יהדות העולם להשקעות אסטרטגיות, אבל כל אלה הם רק אמצעי עבורי להזכיר להם מי הם: חלוצים וחלוצות, מנהיגים ומנהיגות, שהתרומה שלהם למדינת ישראל כבר ארבעה דורות היא דבר שלא יסולא בפז”.
ואולי הרגע שמייצג עבורה את המסע הייחודי התרחש דווקא בממ”ד קטן בזרעית, אחרי לילה קשה של מטחי טילים.
“עליתי ליישוב בערב, אחרי לילה שבו נורו 300 טילים במבצע ״שאגת הארי״. הן הופתעו לראותני, וכך, בחשיכה, התכנסנו לממ”ד של המעון, נשים מבוגרות וצעירות יחד, ותיקות וחדשות. הן שרו והתחבקו. אחרי שנתיים של מציאות בלתי אפשרית, אחרי כל מה שעבר עליהן, ראיתי עוצמה שקשה להסביר במילים”, היא נזכרת.
ואז היא עוצרת לרגע ומסכמת את התחושה שמלווה אותה מאז שהגיעה לצפון:
“בימים הכי קשים, עם אין ספור אזעקות, לרגע לא התערערה אצלן הידיעה שזה הבית. ובית לא עוזבים”. |
