בניינים ישנים. צילום: שאטרסטוקרעידת האדמה שהורגשה בישראל בשבוע שעבר הייתה קצרה, אך הותירה תחושת אי־נוחות עמוקה. לא בשל הנזק – שהיה מוגבל – אלא בשל התזכורת הברורה: השאלה איננה אם תתרחש כאן רעידת אדמה חזקה, אלא מתי. דווקא על רקע זה מתחדדת תמונה מדאיגה העולה ממסמך עדכני של הכנסת: מדינת ישראל רחוקה מלהיות ערוכה לאסון הסייסמי הבא.
מסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת שהתפרסם בשבוע שעבר מזכיר כי רעידת אדמה חזקה פוקדת את ישראל בממוצע אחת ל־80–100 שנה, והאחרונה התרחשה כבר ב־1927. תרחיש הייחוס מדבר על אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, מאות אלפי חסרי קורת גג ופגיעה חמורה בתשתיות – כבישים, חשמל, מים, תקשורת ובתי חולים. המשמעות ברורה: מדובר באירוע לאומי רב־מערכתי, ולא רק באסון טבע נקודתי.
ריבוי גופים – והיעדר כתובת אחת
אחת הבעיות המרכזיות המודגשות במסמך היא ריבוי הגופים וריבוי ההוראות. האחריות מפוזרת בין משרדי ממשלה, פיקוד העורף, רשות החירום הלאומית (רח”ל), משטרת ישראל, הרשויות המקומיות וגופים נוספים. ריבוי זה יוצר חפיפה, סתירות וקשיי תיאום – דווקא בשעה שבה נדרשת שליטה ברורה ומהירה.
חמור מכך הוא היעדר גוף בעל אחריות כוללת לניהול התחום האזרחי בחירום. גם אחרי לקחי מלחמות ואירועים קודמים, לא הוסדר בישראל גוף אחד בעל סמכות סטטוטורית רחבה לתכלול ההיערכות והניהול בזמן אמת. רח”ל, למשל, היא גוף מטה ללא סמכויות ביצועיות משמעותיות, ותקציבה וכוח האדם שלה קוצצו בעשור האחרון. כך נוצר פער בין האחריות המוצהרת לבין היכולת המעשית.
הרשויות המקומיות – “לבנת היסוד” החלשה
לפי התפיסה הלאומית, הרשות המקומית היא “לבנת היסוד” בטיפול ברעידת אדמה. היא הראשונה לפעול בשטח: חילוץ, קליטת מפונים, מתן מענה מיידי. אלא שהנתונים מצביעים על מוכנות בעייתית. כבר בעבר הוגדרה רמת המוכנות של הרשויות כ“בינונית־נמוכה”, ורוב הרשויות סווגו כ“מתקשות” בחירום.
הבעיה אינה רק תקציבית. חלק מהרשויות אינן יודעות לאן לפנות תושבים במקרה של קריסת שכונות שלמות. אחרות חסרות כוח אדם מקצועי. הפערים בין רשויות חזקות לחלשות משקפים פער לאומי: אין סטנדרט אחיד של מוכנות.
תקן הבנייה והמציאות בשטח
תקן העמידות לרעידות אדמה (ת״י 413) נכנס לתוקף ב־1975, וחובת התכנון לפיו הוחלה ב־1980. לכן מבנים שנבנו לפני כן נחשבים פגיעים. כאן מתגלה בעיה מערכתית: אין בידי המדינה מיפוי מלא של המבנים שאינם עומדים בתקן. ההערכות מדברות על עשרות אלפי מבנים וכ־800 אלף דירות הזקוקים לחיזוק, אך אלו אומדנים חלקיים בלבד.
מבקר המדינה התריע שוב ושוב כי הטיפול בתחום חיזוק המבנים מתקדם לאט, ללא הקצאת משאבים מספקת וללא פיקוח הדוק על עמידה בתקנים – גם בבנייה החדשה.
תמ״א 38 – כישלון מבני
תמ״א 38 נועדה להיות מנוע החיזוק הלאומי, אך בפועל התבססה על מודל שוק: יזמים מחזקים בניינים היכן שיש כדאיות כלכלית. התוצאה ידועה מראש – ריכוז הפרויקטים במרכז הארץ, ומיעוטם בפריפריה, דווקא באזורים הקרובים לשבר הסורי־אפריקני.
הנתונים מדברים בעד עצמם: פחות מ־5% מהמבנים הזקוקים לחיזוק חוזקו בפועל לאורך כ־20 שנות פעילות התוכנית. בשל כישלונה, הוחלט על סיומה והחלפתה, אך גם התוכנית החדשה ממשיכה להישען על אותו היגיון כלכלי – ולכן סובלת מאותן מגבלות.
הפריפריה נותרת חשופה
המסמך מדגיש כי המודל המבוסס שוק אינו ישים בפריפריה. בערים בצפון ובבקעה שיעור המבנים שאינם עמידים לרעידות אדמה מגיע לעשרות אחוזים, ולעיתים אף ל־90% במבני מגורים ובתי ספר. ללא התערבות ממשלתית ישירה – תקצוב, ביצוע והובלה – לא יימצא פתרון.
אמנם קיימות תוכניות סבסוד נקודתיות, אך קצב הביצוע איטי עד כדי אבסורד: בקצב הנוכחי, חיזוק כלל המבנים בערי הסיכון עלול להימשך עשרות שנים – זמן שאין למדינה.
לא רק מגורים – גם תשתיות
לחיזוק מבני ציבור יש חשיבות כפולה: הצלת חיים ותפקוד בעת חירום. אולם גם כאן הנתונים קשים: שיעור ניצול התקציבים נמוך, וחלק גדול מבתי החולים ומוסדות החינוך אינם עמידים דיים. המשמעות היא שאפילו מערכות ההצלה עצמן עלולות לקרוס בעת הצורך.
קריאת השכמה
רעידת האדמה הקטנה של השבוע שעבר אינה האסון – אלא האזהרה. המסמך של הכנסת מצייר תמונה עקבית: פיצול אחריות, חולשת הרשויות המקומיות, כישלון מדיניות החיזוק המבוססת שוק והזנחת הפריפריה.
היערכות לרעידת אדמה איננה מותרות תכנוניות – היא ביטוח חיים לאומי. בלי שינוי עומק: הסדרה ברורה של סמכויות, השקעה ממשלתית ישירה בחיזוק מבנים ותשתיות, וחיזוק הרשויות המקומיות – השאלה איננה אם נשלם מחיר כבד, אלא מתי
