כנס עמותת מרחב. צילום: ענת מנדיל
מערכת התכנון משפיעה כמעט על כל היבט בחיי היומיום: היכן נגור, כמה זמן נבלה בדרכים, אילו שירותים יהיו ליד הבית והאם ילדים, מבוגרים ואנשים עם מוגבלות יוכלו לנוע במרחב בבטחה ובעצמאות. ובכל זאת, השפה התכנונית עדיין עוסקת בעיקר בקרקע, בזכויות בנייה, ביחידות דיור ובתשתיות. הפער בין הנתונים התכנוניים לבין החיים שהם מעצבים עמד במרכז שלושה פאנלים שנערכו במפגש של עמותת מרחב – התנועה לעירוניות בישראל - שהתקיים לאחרונה.
השיקול החברתי במוסדות התכנון
בפאנל הראשון, בהנחיית שרון בנד חברוני, יו״ר הוועד המנהל של מרחב, נדונה השאלה אם קידום מטרות חברתיות צריך להיות מוגדר במפורש כחלק מתפקידה של מערכת התכנון. נתן אלנתן, לשעבר יו״ר מטה התכנון הלאומי, טען כי בהתחדשות עירונית כבר ניכרת התייחסות רחבה יותר: לתמהיל הדירות, לשילוב בין בניינים בגבהים שונים ולשטחים קהילתיים. עם זאת, לדבריו, השיח החברתי עדיין אינו חלק אינטגרלי מתהליכי העבודה והביצוע.
תיקון 151 לחוק התכנון והבנייה, שהתקבל ב־2024, שינה את הרכבם של כמה ממוסדות התכנון והרחיב את הייצוג של נציגי חברה ורווחה ושל נציגי האוכלוסייה הערבית והחרדית. אלנתן הסביר כי נציג חברתי מקצועי בוועדות המחוזיות אמור לוודא שהמידע הנאסף בתסקירים ובתהליכי שיתוף ציבור ישפיע על הדיון: ״זה בדיוק מה שניסינו לעשות במסגרת תיקון 151: להבטיח שנציג כזה יוכל לזהות סוגיות חברתיות, להציף אותן ולהבטיח שהן יידונו בזמן אמת״.
מהתסקיר אל ההחלטה
במינהל התכנון הוקם תחום חברה וקהילה בחטיבת מגורים ועירוניות, בראשות חן נאור. לדבריו, המטרה היא לבחון את הסוגיות החברתיות כבר בשלבים המוקדמים, ולא רק כשהתוכנית מגיעה לוועדה. ״כל תכנון הוא מעשה חברתי״, אמר. ״אי אפשר לבודד את ההיבטים החברתיים מהתכנון. הם אינם תוספת לתכנון – הם חלק בלתי נפרד ממנו״.
עדכון המדריך להכנת תסקיר חברתי נועד להפוך את המידע שנאסף לכלי שימושי יותר עבור מקבלי ההחלטות. בנד חברוני התריעה כי גם רשויות מקומיות אינן תמיד בוחנות את כלל הצרכים בצורה הוליסטית. לדבריה, יש אוכלוסיות שלא מקבלות מענה באופן שיטתי – בין אם מדובר באנשים המתמודדים עם אתגרי בריאות הנפש ובין אם מדובר באוכלוסיות אחרות שאין להן ייצוג מספק. אלנתן השיב כי חלק מהליקויים מטופלים עוד לפני הדיון בוועדה, ולכן העבודה החברתית אינה תמיד נראית בפרוטוקול הסופי. המשתתפים הדגישו כי אין לבחון בנפרד את המצב הקיים ואת התוכנית החדשה, אלא את המעבר ביניהם: כיצד תוספת של אלפי דירות תשנה את הרשות, והאם התשתיות החדשות ישרתו גם את התושבים הוותיקים.
פארק קריית ספר תכנון: אדריכל רם אייזנברגהפער בין התוכנית לחיי התושבים
הפאנל השני, בהנחיית אדר׳ ליאת איזקוב, עבר מהמנגנונים המוסדיים אל השטח. הדס צין, מתכננת חברתית בחברת דיאלוג, תיארה מפגש בירושלים שבו התושבים הבינו מה מתוכנן בשכונתם רק לאחר שהוצגה להם התוכנית עצמה: ״אחרי כל ההסברים, התרחישים והמפגשים הרבים של שיתוף הציבור – התושבים הבינו לראשונה מה מתוכנן״. לדבריה, הבעיה מלווה את כל חיי הפרויקט: “לאורך כל תהליך ההתחדשות העירונית יש חוויית לקוח, והיא פשוט לא מטופלת מקצה לקצה”.
שני מתחמי התחדשות המחישו את השפעתו של המרחב שבין הבניינים. במתחם באר יהודה בקריית אונו נאבקו הדיירים על שימור החורשה שבין הבניינים, שהפכה לפארק פעיל. ״יש שם ילדים, משפחות צעירות, מבוגרים שיורדים מהבניינים ומתיישבים בפארק. זהו מרחב ציבורי פעיל, נעים ושימושי״, סיפרה צין. לעומת זאת, במתחם העצמאות ביהוד נבנו מגדלים עם כניסות הפונות לכביש סואן, ובין הבניינים יש בעיקר רמפות לחניונים. התושבים כמעט אינם משתמשים במרחב הציבורי, ושביעות הרצון נמוכה גם בקרב רוכשי הדירות החדשות.
ג׳ני ארבוב, עובדת סוציאלית ומתכננת חברתית, הצביעה על הפער בין שפת התכנון המדידה והחזותית לבין סיפורי החיים שקשה לכמת. ״אני יודעת להגיד מהם הצרכים של האוכלוסיות, אבל לא תמיד יודעת לתרגם את זה לשפה תכנונית. לכן אנחנו צריכים לעשות את התרגום הזה ביחד״. עידו קליינברגר, מייסד ומנכ״ל משותף STREETLIGHT הוסיף כי שיתוף ציבור צריך להיות תהליך מתמשך: ״השאלה איננה רק איך עושים שיתוף ציבור, אלא איך מתרגמים את מה ששומעים מהציבור אל תוך התכנון״. הוא תיאר שני מפגשי שיתוף ציבור בירושלים שהתקיימו בהפרש של ימים ספורים. באחד הוצגה לתושבים מצגת מקצועית ארוכה, והמפגש הידרדר במהירות לעימות. באחר התחלקו המשתתפים לקבוצות סביב מפות, כשבכל שולחן יושבים מנחה ואיש מצוות התכנון.“זו הייתה חוויית שיתוף ציבור אחרת לגמרי - ברמת הדיאלוג, ברמת ההקשבה וברמת היכולת של צוות התכנון לשמוע את התושבים”, אמר.
נגישות כחלק מהדרך של כולם
הפאנל השלישי הרחיב את הדיון לשאלת הנגישות והייצוג. השופט משה גרונן, שכיהן כיו״ר הוועדה המייעצת לנגישות של אנשים עם מוגבלות, הדגיש כי נגישות אינה מסתכמת ברמפה או במעלית, אלא נוגעת להשתלבות מלאה בחיים הציבוריים. לדבריו, בכל ועדה מחוזית צריך לשבת אדם המייצג ראייה חברתית רחבה, ולא רק אינטרס מגזרי צר.
נעמה מושינסקי, מנהלת קול מקומי, מרכזים צדק חברתי תיארה כיצד רמפה שנבנתה במרכז מסחרי כחלק מהמעבר הראשי, המחישה את העיקרון: משתמשים בה אנשים עם כיסאות גלגלים ועגלות, אך גם בני נוער עם אופניים וסקייטבורד. ״לא יכול להיות שהרמפה, המעלון או המעלית יהיו מאחור, בצד, ושמי שזקוק להם יצטרך לעשות עוד עשרים מטר -הם צריכים להיות במרכז. הם צריכים להיות חלק מהדרך של כולם״. השאלה איך נראה תכנון חברתי נוגעת בפרטים הקטנים, כמו שיפוע בין המדרכה לכביש לטובת עגלות ילדים או כסאות גלגלים.
מתכנון של מבנים לתכנון של חיים
שלושת הפאנלים הראו כי התכנון החברתי כבר נכנס למערכת באמצעות תסקירים, שיתוף ציבור, מינהלות להתחדשות עירונית וכלים מקצועיים חדשים. האתגר הוא להפוך את הכלים האלה מתוספת לתכנון לחלק ממנגנון קבלת ההחלטות: לשאול לא רק כמה יחידות דיור ייבנו, אלא מי יחיה בהן; לא רק כמה שטחי ציבור יוקצו, אלא אילו חיים קהילתיים הם יאפשרו; ולא רק אם המרחב עומד בתקן, אלא אם כולם יכולים להשתמש בו. כפי שנאמר שוב ושוב במפגש, כל תכנון הוא תכנון חברתי.
