צילום: מתוך שידורי הכנסתועדת העבודה והרווחה קיימה במהלך פגרת הבחירות דיון מיוחד בנושא הליכי ההכרה ועבודת הוועדות הרפואיות באגף השיקום במשרד הביטחון. הדיון התקיים באישור ועדת ההסכמות, לבקשת ארגונים המייצגים הלומי קרב, על רקע ביקורת בנוגע להתמשכות ההליכים ולהשלכותיהם על שיקום הפצועים.
בפתח הדיון התייחסה יו”ר הוועדה, ח”כ מיכל וולדיגר, לחללי צה”ל שנפלו לפני כשבוע מפיצוץ מטען בדרום לבנון ולמקרי האובדנות האחרונים בקרב לוחמים ששבו מהקרב. “עין לא יכולה להישאר יבשה והלב נשבר”, אמרה.
לדברי וולדיגר, משך הליכי ההכרה והוועדות הרפואיות אינו עניין בירוקרטי בלבד. “משך ואופן ניהולם של הליכי ההכרה והוועדה הרפואית משפיעים ישירות על הטיפול והשיקום של הפצוע, ולכן חשוב לוודא שהמנגנון יהיה יעיל, מקצועי שקוף והוגן”, אמרה. “אתגרים תקציביים, כוח אדם או כל קושי טכני ובירוקרטי אחר, קשים ככל שיהיו, אינם יכולים לשמש תירוץ לפגיעה במי שהקריבו את גופם ונפשם למעננו”.
כ־5,000 פצועים ממתינים לוועדות רפואיות
מנתוני משרד הביטחון שהוצגו בדיון עולה כי מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל התקבלו באגף השיקום כ־66 אלף בקשות להכרה בפגיעות של כ־43 אלף פצועים, ובכ־47 אלף מהן כבר התקבלו החלטות. כ־10,000 תיקים עדיין נמצאים בטיפול יחידת ההכרה, ו־5,075 פצועים שכבר עברו את שלב ההכרה ממתינים לוועדות רפואיות.
נציגי האגף לא הציגו נתונים על זמן ההמתנה הממוצע לוועדה או על משך הליך ההכרה הכולל. לדבריהם, כיום מועברים כ־1,500 תיקים בחודש לוועדות הרפואיות, ומערך הוועדות בבתי החולים צפוי להתרחב.
המתנה לוועדה – תמריץ שלילי לשיקום
חלק מרכזי מהדיון עסק במדיניות “שיקום תחילה” של אגף השיקום, שבמסגרתה ניתן תחילה מענה טיפולי לפצוע והוועדה הרפואית מתקיימת בשלב מאוחר יותר. הלומי קרב טענו כי כאשר ההמתנה מתארכת ואין ודאות באשר לקביעת אחוזי הנכות, המדיניות עלולה לייצר דווקא תמריץ שלילי לשיקום.
שמיר בניטה, הלום קרב מעמותת ״פורום יהלומי הקרב״ אמר:
“כשדוחים ועדה בלי תכנית שיקום, מה שקורה בפועל זה שהנכה לא משתקם אלא מחכה להישאר נכה בשביל הוועדה. אפשר להילחם במציאות או להבין אותה”. לגבי לוחות זמנים ביקש בניטה להודיע לנכה על לוחות זמנים שבהם הוא מחויב להגיע לוועדה, במטרה לייצר שקיפות מלאה וזכות לפני דחייה. עוד הוא קבל על חוות דעת לא מנומקות: ״רופא בוועדה רפואית הוא כמו שופט. בחור שמאושפז על פגיעת ראש, שבר את היד בגלל סיוט לילה, וקיבל תשובה מקצין תגמולים מחוזי שהוא לא יכול לקבל טיפול כי הוא לא מוכר על שבר ביד.״ בניטה האשים: ״המדינה זרקה אותנו. הם מקבלים שכר ממשרד הביטחון ודואגים לנו פחות –אפשר לראות דרך ההחלטות שהפצוע לא נמצא במרכז ענייניהם.״
מימין, שמיר בניטה ״פורום יהלומי קרב״, נדב וירש, הלום קרב ומייסד עמותת ״פורום יהלומי קרב״. צילום: מתוך שידורי הכנסתבניטה התייחס גם למקרי האובדנות בקרב לוחמים וטען: “מאז פרוץ המלחמה יש כבר 114 לוחמים שהתאבדו. 114 נפשות ואין ועדת חקירה אחת. אין רופא שנענש על ההתנהלות אין התייחסות. איך אנחנו אמורים להסתכל ולהאמין לכם?”.
וולדינגר השיבה: ״הוועדות לא צריכות להיות במשרד הביטחון״.
״הפרוזאק, הציפרלקס והקנאביס, וכל מה שאתם מכניסים לנו לתוך הגוף - זה לא מספיק״
נדב וירש, הלום קרב ומייסד עמותת ״פורום יהלומי הקרב״ :
“מגיע חייל או חיילת לוועדה הרפואית, הפסיכיאטר קובע נכות לצמיתות, ואז המערכת מערערת על ההחלטה. אני מלווה אלפים, הולך לוועדות רפואיות, אנחנו גם נותנים להם ייצוג משפטי. אני יודע מהמערכת שיש פסיכיאטר, יש פסיכולוג ואני שואל אותך שאלה, מה זה למצות טיפול כשאתה יושב אצל פסיכיאטר או פסיכולוג, כשאתה מגיע אליו כל שבוע ושבוע, והאבחנות, הלוסטרלים, הפרוזאק, הציפרלקס והקנאביס, וכל מה שאתם מכניסים לנו לתוך הגוף, זה לא מספיק. יש כאן אנשים שנפגעו במלחמה, נכנסים עכשיו לוועדות, לא מקבלים 40% נכות לצמיתות, ואז שוב מערערים על החלטת הוועדה. בסופו של דבר, זה נשמע ומריח כאילו יש כאן שיקול כלכלי נטו.”
ביקורת חריפה נשמעה גם על השימוש בקביעת נכות זמנית במקרים של פגיעה נפשית. חגי, הלום קרב, טען כי עצם הזמניות עלולה לגרום לנפגע לחשוש ששיפור במצבו יפגע בזכויותיו: “ברגע שאת נותנת למישהו ‘זמני’ הוא מבין שכל פעולה שהוא עושה לטובת הנפש שלו פוגעת לו בהערכת האחוזים שיקבל”.
איציק סעידיאן: ״בושה למדינה ששולחת את בניה למות ואז מפנה להם את הגב״
הלום הקרב איציק סעידיאן הוסיף: “פציעה נפשית היא פציעה לכל דבר, היא לא דבר חולף. המראות שראיתי לא יעזבו אותי לעולם, ומי שמדבר על זה כדבר זמני לא מבין את שורש הבעיה”. עוד הוסיף סעידיאן: ״בושה לעם ישראל ולמדינת ישראל ששולחת את בניה למות למענה ואז מפנה להם את הגב.״
דרישה ללוחות זמנים ולשקיפות
שפרה שחר, נציגת עמותת “בית חם לכל חייל”, מתחה ביקורת גם על ערעורים שמגיש משרד הביטחון על החלטות ועדות רפואיות וטענה כי הם פוגעים בנפגעים שכבר עברו הליך ממושך. נציגי אגף השיקום השיבו כי הסמכות מופעלת במקרים מעטים וכי במקרים רבים מטרת הערעור היא דווקא לשפר את מצבו של הפצוע ולהרחיב את זכויותיו.
בסיכום הדיון דרשה וולדיגר שורה של שינויים מערכתיים, ובהם שקיפות ושיתוף הפצוע בכל שלבי ההכרה, קביעת לוחות זמנים מחייבים, הנמקה מובנית של החלטות ובקרת איכות פנימית. “שלחנו אותם להילחם כי כך צריך וכך מנצחים אויב”, אמרה. “אבל בסוף, כשהם חוזרים הביתה פצועים, חובתנו לתת להם את כל מה שאפשר כדי שהם יחזרו להיות בני אדם מתפקדים עם משמעות”.
