צילום: שאטרסטוקבעוד שנת 2025 ננעלה עם נתון של כ-16% בלבד מייצור החשמל ממקורות מתחדשים – פיגור משמעותי מול יעדי הממשלה המקוריים – התוכנית הלאומית החדשה ל-2035 מבקשת לבצע "קפיצת מדרגה" משמעותית. לפי התוכנית, על המשק להגיע להספק מותקן של כ-26 ג`יגה-ואט של אנרגיה מתחדשת עד שנת 2035. משמעות הדבר היא הכפלת קצב ההתקנות הנוכחי, מהספק של 1 ג`יגה-ואט בשנה בשנים האחרונות, לקצב של כ-1.5 עד 1.9 ג`יגה-ואט בכל שנה לאורך העשור הקרוב.
התוכנית מבוססת על עבודת מטה בין-משרדית רחבה שכללה מיפוי פוטנציאל, ניתוח חסמים מערכתיים, בחינת מגמות ומדיניות בינלאומיות וניתוח חלופות.
פוטנציאל ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות: כ-76 ג’יגה-ואט
מיפוי הפוטנציאל שבוצע במסגרת העבודה מצביע על כך שלישראל פוטנציאל משמעותי של כ-76 ג’יגה-ואט אנרגיות מתחדשות בישראל, מתוכם כ-25 ג’יגה-ואט בעלי ישימות בינונית-גבוהה ומעלה עד שנת 2035. כמעט כפול מהתוספת הנדרשת לעמידה ביעד.
התוכנית נשענת גם על ההבנה כי אנרגיה מתחדשת, ובפרט אנרגיה סולארית, הפכה לאפיק ייצור תחרותי במשק החשמל. לכן, מרבית ההספק שיתווסף עד שנת 2035 צפוי לקום במודל תחרותי, ללא צורך בסבסוד.
תפקיד הממשלה, כפי שמוצג בתכנית, הוא לאפשר לשוק לממש את הפוטנציאל הקיים באמצעות הסרת חסמים, יצירת ודאות וקיצור תהליכים, ובמקומות שבהם הפוטנציאל אינו מתממש, להפעיל כלים ממוקדים כגון חובות התקנה, תעריפים, מענקים ותמריצים ייעודיים.
בהמשך לכך, התוכנית מדגישה כי האתגר המרכזי של ישראל אינו היעדר פוטנציאל, אלא היכולת לממש אותו בפועל - בקצב ובהיקף הנדרשים.
עמודי התווך של התוכנית: ניהול לפי סגמנטים
החידוש המרכזי בתוכנית 2035 הוא המעבר מניהול יעד כולל לניהול לפי סגמנטים טכנולוגיים מוגדרים. משרד האנרגיה גבש תמהיל הכולל תוספת של כ-14 ג`יגה-ואט עד 2035: כ-5 ג`יגה-ואט מאנרגיה אגרו-וולטאית (שילוב פאנלים סולאריים בשטחים חקלאיים), 4.5 ג`יגה-ואט ממתקנים קרקעיים גדולים, וכ-4 ג`יגה-ואט ממתקני דו-שימוש על גגות, חניונים ותשתיות מים.
הסגמנט האגרו-וולטאי מסומן כמנוע הצמיחה המרכזי, שכן הוא מאפשר ניצול יעיל של משאב הקרקע המצומצם בישראל מבלי לפגוע בייצור החקלאי. לצד זאת, התוכנית שמה דגש על שדרוג רשת החשמל והפיכתה מ"צוואר בקבוק" לתשתית מאפשרת, תוך שילוב מאסיבי של מתקני אגירה בהיקף של כ-9 ג`יגה-ואט כדי להבטיח רציפות אספקה גם כשהשמש אינה זורחת.
ביטחון אנרגטי: מחוסן ריכוזי לחוסן מבוזר
הצורך במעבר לאנרגיות מתחדשות אינו רק סביבתי, אלא ביטחוני מובהק. כיום, משק החשמל הישראלי נשען ב-72% על גז טבעי המסופק דרך מספר מצומצם של מאגרים ותשתיות הולכה רגישות בים וביבשה. מלחמת "חרבות ברזל" המחישה את הפגיעות הגבוהה של מתקנים אלו למתקפות טילים, רחפנים וסייבר. פגיעה במתקן הפקה מרכזי או בצינור גז עלולה להביא להשבתה רחבה של ייצור החשמל במשק כולו.
ישראל מוגדרת כ"אי אנרגטי" ללא חיבור משמעותי לרשתות שכנות, מה שמחייב יתירות וחוסן פנימי גבוהים. המעבר לייצור מבוזר של אנרגיות מתחדשות – כזה שבו אלפי מתקנים קטנים מפוזרים ברחבי המדינה – מקטין את התלות במוקדי כוח ריכוזיים ומקשה על האויב לשתק את המערכת. התוכנית מדגישה כי שילוב של ייצור מקומי עם אגירת אנרגיה הוא תנאי הכרחי להבטחת רציפות תפקודית במצבי חירום.
הרשויות המקומיות: הקטר של המהפכה האנרגטית
הרשויות המקומיות הופכות בתוכנית 2035 משחקן משני לשותף אסטרטגי מרכזי. משרד האנרגיה רואה בשלטון המקומי את הגורם המסוגל להוביל את המעבר לאנרגיה מקיימת בקרב התושבים והעסקים. בשלוש השנים האחרונות כבר הושקעו כ-250 מיליון ש"ח בקידום פרויקטים ברשויות, הכוללים התקנת מערכות סולאריות על מבני ציבור, פריסת עמדות טעינה לרכב חשמלי והתקנת מערכות אגירה.
אחת הבשורות המשמעותיות היא פיתוח "מפת דרכים לרשויות באנרגיה מקיימת", המנחה את הרשויות כיצד להקים "מרכזי יישום מקומיים". מרכזים אלו יסייעו לתושבים ולעסקים להתקין פאנלים סולאריים על גגותיהם, יקדמו התייעלות אנרגטית ויפעלו לצמצום "עוני אנרגטי" בקהילה. ערים כמו תל אביב כבר מובילות את המגמה, ומתנות היתרי בנייה חדשים בתכנון אנרגטי מקיף.
המעבר למיקרוגריד: עצמאות בחירום
הנדבך המתקדם ביותר בתפקיד הרשויות הוא הקמת רשתות מקומיות מנוהלות (מיקרוגריד). מיקרוגריד היא רשת חשמל מקומית הכוללת מקורות ייצור (שמש), אגירה (סוללות) וצרכנים, המסוגלת להתנתק מהרשת הארצית ולפעול באופן עצמאי במקרה של תקלה או פגיעה ביטחונית.
פיתוח רשתות אלו ברמת השכונה או היישוב הוא קריטי במיוחד עבור יישובי ספר ומרוחקים, שבהם עלויות החיבור לרשת הארצית גבוהות והסיכון לניתוק בחירום גדול. התוכנית ממליצה על סבסוד מערכות ניהול אנרגיה וביצוע פיילוטים לאומיים במוקדי חוסן קהילתיים. רשתות אלו יאפשרו למוסדות חיוניים להמשיך לתפקד גם בתרחישי "עלטה".
הביקורת: מהפכה על הנייר או שינוי אמיתי?
לצד השאיפות הגדולות, התוכנית עומדת בפני ביקורת נוקבת. מבקר המדינה מציין כי מדינת ישראל נכשלה באופן עקבי בעמידה ביעדיה הקודמים: היעד של 10% ל-2020 הושג רק ב-2022, והצפי ל-2025 עומד על כ-14% בלבד לעומת יעד של 20%. בנוסף, היעד של ישראל ל-2030 (30%) נחשב לנמוך ביותר בקרב מדינות ה-OECD, המכוונות לשיעורים של 40% עד 100%.
מכשול קריטי נוסף הוא מצבה של רשת החשמל. לפי דוח בקרה, רק כשליש מפרויקטי פיתוח הרשת מסתיימים במועד, מה שמונע חיבור של מתקנים חדשים ומייצר "צוואר בקבוק" מערכתי. מעבר לכך, הגדלת היעד ל-35% צפויה להוביל לעלות תעריפית עודפת מצטברת של כ-2.05 מיליארד ש"ח, מה שעלול להעלות את מחיר החשמל לצרכן בשיעור של עד 10% בשנת 2030.
לסיכום, תוכנית האנרגיה 2035 מסמנת שינוי פרדיגמה הכרחי לביטחון הלאומי. הצלחתה תלויה ביכולת הממשלה להסיר חסמים רגולטוריים ולבצע רפורמות מבניות ברשת החשמל, תוך העצמת הרשויות המקומיות כגורם הביצוע המרכזי בשטח. ללא פעולה מתואמת ומהירה, היעדים השאפתניים עלולים להישאר הצהרות על הנייר בלבד.
