*מתוך הרצאה של שרון בנד-חברוני, בוובינר של פורום האקלים שהתקיים ב- 29 לינואר. בנד חברוני היא הבעלים של URBAND משרד לתכנון עירוני אסטרטגי ויו“ר הוועד המנהל, עמותת מרחב. מתכננת ערים, פלייסמייקרית ומומחית לפיתוח עסקי, קהילתי, תיירותי, ומרחב ציבורי פעיל ותוסס.
כשמדברים על מרחב ציבורי חשוב לחזור למקורות העתיקים טרם עידן הרשתות החברתיות: אחת הדוגמאות הבולטות הינה האגורה ביוון, ששימשה תמיד ככיכר אסיפת העם, כיכר השוק והמסחר ומרכז החיים של העיר. בתקופות המודרניות החליפו אותו כיכרות מרכזיות וגנים שוקקים שיצרו מקומות מפגש פעילים וייצגו את שלל התפקידים של המרחב הציבורי.
למרחב הציבורי יש שלושה תפקידים מרכזיים:
התפקיד הפונקציונלי-תפעולי - זה התפקיד הבסיסי ביותר. המרחב הציבורי מאפשר לנו לנוע – הוא זה שמכיל תשתיות, תחבורה, צל, ניקוז, שירותים, מסחר מקומי – והוא זה שמאפשר שימוש משותף במשאבים.
התפקיד החברתי-פוליטי - המרחב הציבורי הוא המקום שבו מתהווה השיח החברתי שלנו, מקום שבו כל הקהילות המאכלסות את העיר נפגשות. זה המקום שבו מתבררת השאלה: למי העיר שייכת? מי רשאי להיות כאן? מי קובע מה מותר ומה אסור?
התפקיד החווייתי-קהילתי - המרחב הציבורי מייצר ומגדיר לנו את עולמות התוכן שלנו מחוץ לכותלי הבית. הוא מספק לנו גירויים פסיכולוגיים, מפגשים אקראיים, חוויות ואינטראקציות אנושיות מגוונות. הוא משפיע ישירות על: הבריאות הנפשית, תחושת הביטחון, רמת הבדידות או החיבור החברתי, מלמד אותנו קודים של התנהגות ובעצם מבנה את היכולת שלנו להתנהל בעולם.
הממשק בין המרחב הביתי למרחב הציבורי
היום יש דפוס הולך ומתגבר של בניית מגדלים לגובה. אני גדלתי בשיכון בתל אביב – בנייני רכבת, בנייה מרקמית, מרפסות רחבות, דשא ועצים. זיכרונות הילדות שלי הם זיכרונות של של צפייה במרחב הציבורי מתוך הבית ואינטרקציה איתו: לעמוד במרפסת בחורף, לשמוע אבוקדו נופל מהעץ בגשם, לרוץ להביא אותו, לראות ילדים משחקים על הדשא, ואמא שקוראת לי מהחלון לעלות לארוחת ערב. כלומר – החיים קרו בין הבית לעיר.
מה קורה לנו במגדלים?
במגדלים החוויה משתנה לגמרי. גם כשאנחנו “משקיפים החוצה”, אנחנו לא באמת רואים את החיים - אנחנו רואים נוף פנורמי. כשמוכרים היום דירות במגדלים, לא מוכרים אינטראקציות אנושיות, מוכרים מבט אל האופק, ים, סקיי-ליין. אבל מקומה 15, 20 או 30: אי אפשר באמת לראות מי יושב על ספסל, מי משחק למטה, מי יוצא מהבניין ממול. הקשר בין העין, הגוף והמרחב הציבורי הוא מוגבל והופך להיות שונה. מה זה עושה לנו כבני אדם? איזו אינטראקציה אנחנו מקיימים עם הסביבה הקרובה שלנו?
סף הבית – המקום שבו הפרטי נוגע בציבורי
במסגרת מחקר “הזדקנות מיטבית” של הג’וינט ניתן ללמוד עד כמה סף הבית קריטי לקשישים, שכן הרבה פעמים היכולת שלהם לצאת למרחב הציבורי מצטמצמת מאוד. לשבת על סף הבית, להביט בתנועה, לראות אנשים, לשמוע קולות - כל אלה מפחיתים בדידות, מחזקים תחושת שייכות, ומייצרים רווחה נפשית. גם אם הם לא מדברים עם אף אחד , העיר מדברת אליהם.
סף הבית לילדים
גם לילדים סף הבית הוא חשוב ומייצר מנגנון של עצמאות. בדור שלי, שיחקנו הרבה פעמים “ליד הבית”: לא בשכונה, לא בפארק גדול, אלא על הסף (מתחת לבית). זה היה מרחב שאפשר להגיע אליו לבד, להרגיש חופשי, ולהיות עדיין בטווח ביטחון.
איך אנחנו מייצרים את העצמאות התפקודית הזאת? היום אנחנו בונים אחרת: מגדלים על פארקים גדולים, פארקים יפים - אבל רחוקים, גדולים מדי, ולעיתים מרתיעים הורים מלתת לילדים להגיע אליהם לבד. אנחנו כמעט ולא מייצרים: שצ”פים קטנים, פונקציונאליים, על סף הבית, כאלה שילדים יכולים להגיע אליהם בקלות וליהנות מהם.
למה מרכזים “יפים” מרגישים ריקים?
לכאורה, כשמסתכלים ממעוף הציפור על מרכזים עירוניים חדשים – הכול נראה מושלם: סדור, נקי, מתוקתק, מתוכנן. אבל השאלה האמיתית היא לא איך זה נראה מלמעלה, אלא איך זה מרגיש כשצועדים ברחוב; איפה נוצרות יותר אינטראקציות אנושיות? איפה יותר מעניין ללכת – עם הכלב, עם עגלה?
מי שמכיר מרכזים ותיקים יודע את התשובה: המרכזים הוותיקים אולי יותר מבולגנים אבל הם הרבה יותר חיים. יש בהם יותר צפיפות, יותר פתחים, יותר חנויות, פחות קירות תמך, פחות לובי ומבואות סטריליים. זה יוצר רחוב פעיל. וכשרחוב פעיל – הוא מושך אנשים.
מה מייצר מרחב שכונתי טוב?
הבסיס הוא פשוט: הרבה סיבות לצאת מהבית וללכת ברגל. ופה אנחנו מגיעים לנקודה רגישה: המגדלים. מחקרים מראים שבבניינים גבוהים לוקח בממוצע 7–10 דקות מרגע שמחליטים לצאת מדלת הדירה – עד שמגיעים למרחב הציבורי. זה נשמע זניח, אבל ברמה הפסיכולוגית – זה דרמטי. ההמתנה למעלית, הירידה ללובי, המעבר דרך המבואות - כל אלה יוצרים חיכוך שמקטין את המוטיבציה לצאת. ובמקביל, החיים שלנו עוברים יותר ויותר לרשת:
אוכל מגיע בוולט, קניות מגיעות עם שליח, שירותים מגיעים אל דלת הדירה. זה משנה אותנו.
פעם ירדנו למכולת, דיברנו עם המוכר, ראינו שכנים, ניהלנו משא ומתן. היום לוחצים על כפתור, ואנחנו מאבדים שכבה שלמה של אינטראקציה אנושית - שהיא קריטית גם להתפתחות אישית פסיכולוגית וגם לחוסן קהילתי ולסוציולוגיה שלנו כקהילה.
פיזור שירותי ציבור ומסחר – מונע שהייה במרחב הציבורי
כדי שאנשים ירדו מהבית צריך סינרגיה של סיבות. אבל בהרבה תכניות חדשות, השירותים מפוזרים: קצת מסחר פה, קצת שם, כמו נקודות צבע על מפה. המשמעות: אני יוצאת למכולת , ומיד חוזרת הביתה. אבל אם ליד המכולת יש בית קפה, לידו מרפאה, ולידם גן ילדים או מרכז קהילתי - נוצר רצף של תמריצים. זה מייצר: יותר הליכה, יותר שהיה במרחב, יותר מפגשים. המרחב העירוני צריך לעבוד כמו אקוסיסטם, עם סינרגיה בין כל המוקדים הללו. אם אנחנו לא יוצרים את המוטיבציות הציבוריות: בתי ספר ליד מסחר ליד מרכז קהילתי – אנחנו מפחיתים מהמוטיבציה לצאת מהבית ולשהות בתוך מרחבים שמרכזים פעילות אנושית וקהילתית.
איך מתכננים שכונה שמזמינה לצאת?
כדי שזה יקרה, צריך לייצר רשת רחובות צפופה עם הרבה צמתים שמאפשרת מסלולי הליכה שונים ומגוונים; בלוקים קצרים שמגדילים תנועה וריבוי מפגשים; הרבה כניסות ופתחים לרחוב שיוצרים מקצב חיים; צמצום קירות אטומים, גדרות וקירות תומכים שהם “רעש לבן” עירוני - מרחיקים אנשים במקום למשוך אותם.
אנשים לא אוהבים ללכת ליד קירות
בצד אחד של הרחוב יש חנויות ובצד השני קיר תמך ארוך -אנחנו לא אוהבים ללכת במקומות כאלה. למה? כי למרות שאנחנו חושבים שאנחנו יצורים רציונליים ,הבטן שלנו מחליטה הרבה לפנינו. היא מרגישה: נעים/לא נעים, מעניין/משעמם, מזמין/דוחה. ואם לא נעים ולא מעניין, אנחנו מקצרים שהות ופשוט חותכים משם.
השפעת המרחב הציבורי על הנפש
המרחב הציבורי מפעיל עלינו מנגנונים פסיכולוגיים עמוקים: תחושת ביטחון ושליטה, קריאות והתמצאות – אם הכל נראה אותו דבר, אנחנו הולכים לאיבוד; הפחתת סטרס ומנוחה מנטלית – בעיקר דרך ירוק וטבע; למידה חברתית – אנחנו מאמצים התנהגויות שאנחנו רואים. אם אנשים יושבים על הרצפה, משחקים, תמיד יהיו אחרים שיצטרפו אליהם.
כשמרחבים משוכפלים, סטריליים וחזרתיים – זה מקרין על התחושה שלנו, על השייכות למקום והייחודיות שלו. כששואלים אותנו: ״האם היית ממליץ לחבר לגור כאן?” אנחנו לא חושבים על הדירה, אנחנו חושבים על מה שיש מחוץ לה. לכן, הזהות, השייכות, המשמעות והאיכויות של המקום נגזרות ממה שאנחנו חושבים על המרחב הציבורי.
רחובות מסחריים: למה הם קורסים
אני עובדת הרבה על שיקום רחובות מסחריים, והטעות שחוזרת על עצמה ברשויות היא הוצאת העוגנים העירוניים מהמרחב הציבורי: בנייני עירייה, מוסדות ציבור, שירותים ממשלתיים - הוזזו לאזורים מבודדים, ומה קרה? נעלמו הסיבות להגיע לרחוב. וכשהעוגנים נעלמים - המסחר נחלש. רחוב מסחרי לא צריך להתחרות בקניון ולייצר את אותו תמהיל. הוא צריך להיות זירה של עסקים מגוונים קטנים ובינוניים שהם לא חלק מרשתות גדולות . בסופו של דבר, אנחנו רוצים את שימור השכבה הזו של אנשים, שהכסף שהם מרוויחים נשאר בכלכלה המקומית ובמעגלים הפנימיים של הכלכלה העירונית. רשתות גדולות שמגיעות לרחובות מסחריים עושות את זה כשהרחוב מצליח בזכות העסקים הייחודיים והן אף פעם לא יתמקמו ברחובות המסחריים כדי “להציל“ אותם.
מרחבים קהילתיים: להסיר את הגדרות ממוסדות החינוך
מה קורה היום בקריות חינוך חדשות: גדרות גבוהות, קירות, ניתוק מהשכונה - זה מוסד סגור, לא חלק מהעיר. לעומת זאת, ניתן לראות איך בית ספר חדש, שהוקם במקום שהיה בעבר מרכז ביכורי העיתים בתל אביב, מייצר אינטראקציה עם הסביבה: הגדרות שקופות, הרחוב רואה את החצר, והחצר רואה את הרחוב. זה מייצר ביטחון, נוכחות, קשר קהילתי.
גם תכנון חצרות בתי חינוך דורש תשומת לב לקנה המידה האנושי: חצרות בית הספר בקריית חינוך בראשון לציון - שטחים ענקיים, מרוחקים, לא מזמינים. למה ילדים צריכים ללכת 5 דקות בתוך שטח ריק כדי להגיע לפינה מוצלת? החצרות הללו, ברגע שהן יוצאות מהניילונים הן לא מטופחות, לא מושקעות ולא מזמינות. ניתן להשיג תוצאות טובות יותר בניצול השטח, אם נשכיל לתכנן אותו בקנה מידה אנושי, כך שיהיה פעיל בוקר, צהרים וערב.
שטח גדול ≠ שטח טוב
יש לנו נטייה למגה-פארקים, ״שלנו הכי גדול”. יש המון דוגמאות לפארקים גדולים עם משטחים מלאכותיים, מתקני משחק שלא מאפשרים שימוש יצירתי או גירוי של הדימיון, מעט מאוד צמחייה ושבילים רחבים כמו כביש דו-סטרי. זה לא קנה מידה אנושי. וגם הגינון: דשא, שיחים, ירוק-עד עם גינון תספורות לא מייצר גירויים ועניין כי לחושים שלנו אין למה להגיב: שום דבר לא מרשרש ברוח או זז, הכל סטטי ומשעממם ברמה החושית. בהרבה מהגנים המודרניים אנחנו לא מייצרים הזדמנויות לטבע עירוני אמיתי בתוך חיי היומיום של התושבים. התערבויות טקטיות: איך בודקים מה עובד באמת? אחד הכלים החשובים בעולם התכנון הרך הוא הכלי של התערבויות זמניות המאפשרות לבחון איך הציבור מגיב - לפני שמשקיעים מיליונים בתכנון קבוע.
ליסבון - רחוב עם התנהגות עבריינית קשה נצבע בסגול, נוספו מבני סטודיו ושימושים זמניים – ותוך זמן קצר המקום הפך לאטרקציה תיירותית ולמרחב בטוח.
חניונים שמתפקדים אחרת - מגרשי חניה קיבלו שימושים זמניים: ישיבה, פעילות, מסחר קטן. בלי תקציבים גדולים - רק צבע, ריהוט קל, ודמיון.
שוק לווינסקי בתל אביב: Playful Streets ביטול תנועת כלי רכב בשוק לוויסקי, הפיכת המרחב למדרחוב, הוספת צבע על הכביש, ובחינת תגובת הציבור לפני תכנון קבוע.
כיכר ציון בירושלים – לפני שנשתלו עצים ונבנו ספסלים, העירייה הציבה אותם על גלגלים. בדקו. ראו שזה עובד, ואז הלכו לתכנון מפורט.
השוק בבאר שבע – תוכנן כמרחב ענק בלי אף ספסל. בהתערבות זמנית פשוטה נוצרו מקומות ישיבה ובתוך יום הקצב האנושי השתנה. אנשים נשארו, נרגעו, השתמשו במרחב.
רחוב ביאליק ברמת גן – בתקופת הקורונה הייתה הזדמנות לשנות את הדינמיקה של המרחב. הוקמו Parklets על שני מקומות חניה: דק, צל, צמחייה ו-Wi-Fi, הרחוב התעורר, צעירים ומשפחות חזרו, אחרי שנים שבו מותג הרחוב כקשיש באופיו.
זהות וקהילה - התערבויות עובדות רק כשהן מדברות בשפה המקומית, כמו עבודת הקיר בבית צפאפא בירושלים, או ספריות רחוב. כשסוגרים רחוב בצפון תל אביב והופכים אותו למרחב קהילתי – בית הקפה לידו פורח.
כמו שכתב צ’רלס מונטגומרי בספרו ”עיר מאושרת”:
“אנחנו אוהבים יופי, קצוות עגולים, ריחות נעימים, הפתעות קטנות וזיכרונות טובים; העיר צריכה להגביר את מידת האושר ולהפחית קושי; היא צריכה לאפשר לנו את חיזוק הקשרים בין משפחות, חברים וזרים; אנו בונים אותה כאשר אנו גרים קרוב יותר זה לזה, ומחליטים לנוע ממקום למקום בפחות מהירות; לא ניתן להפריד בין החיים ועיצוב העיר לבין הניסיון להבין מהו אושר.״
אז, בואו ננסה לחפש איך אנחנו הופכים את הערים ואת המרחבים הציבוריים שלנו לקצת יותר מאושרים. |
