יש טעות עמוקה בשיח על הצפון.
מדברים על "חוסן", על "רוח קהילתית", על "אנשים חזקים". אבל חוסן איננו תכונת אופי של אזרחים - הוא תוצאה של ניהול.
קהילה לא אמורה להחזיק מציאות תחת איום מתמשך. היא לא אמורה להחליף מערכות חינוך, לארגן שירותי רווחה, או לייצר ודאות יומיומית עבור משפחות. כשזה קורה זו לא עדות לחוזק קהילתי, אלא סימן לכך שמישהו אחר לא ממלא את תפקידו ומייצר וואקום.
בפועל, זה בדיוק מה שקורה בצפון במלחמה הנוכחית ואף קרה גם בעבר. עסקים מקומיים נדרשים לשרוד בין סבבי פיצויים אם יעמדו בכלל בקריטריונים, חוסר ודאות והיעדר אופק תכנוני. לא מדובר רק בשאלה כלכלית - אלא ביכולת לקיים שגרה. כשבעל עסק לא יודע אם לפתוח מחר, הוא לא מנהל סיכון - הוא מנהל הישרדות.
במקביל, בני נוער גדלים למציאות של איום מתמשך, בלי מעטפת יציבה מספיק עוד מתקופת הקורונה. הפגיעה היא שחיקה מצטברת: תחושת ארעיות שמובילה לקושי בהתמדה ובהתפרקות של רשתות הביטחון החברתיות.
חוסן נפשי לא נבנה מהסתגלות לאירוע אלא מקיומן של מערכות תומכות עקביות, כשאין כאלה המחיר מצטבר, גם אם הוא לא תמיד נראה מיד לעין.
מעל לכל אלו ניצבת הבעיה היסודית ביותר: היעדר מיגון הולם פירושו היעדר שגרה. ללא שגרה בטוחה, לא ניתן לקיים מערכת חינוך יציבה או פעילות כלכלית רציפה ובכך נשללת היכולת הבסיסית לנהל חיים. זהו תנאי סף קריטי. כשמרכיב המיגון חסר, כל יתר המנגנונים הופכים לחסרי משמעות.
הנטייה להלל את החוסן הצפוני הפכה עם השנים לנוחה מדי. היא מאפשרת למדינה להישען על אזרחים במקום לבנות עבורם מערכת מתפקדת. היא מטשטשת את ההבחנה הבסיסית בין אחריות אזרחית לבין אחריות שלטונית. חוסן אינו תכונת אופי של אזרחים גיבורים, אלא מוצר צריכה בסיסי שהממשלה מחויבת לספק.
צילום: חיים רייכמן
הכתובת על הקיר בצפון לא נכתבה אתמול, ובכל זאת אנחנו בוחרים להיות מופתעים פעם אחר פעם. חוסן אמיתי אינו תוכנית מגירה שנכתבת תחת אש או מערכת פיצויים שמגמגמת מול בירוקרטיה חונקת, הוא התשתית שהמדינה הייתה חייבת להניח כאן הרבה לפני שהאדמה רעדה, כדי לאפשר למערכות המקומיות לתפקד בחרום.
כאן עולות השאלות הקריטיות: האם מערכת החינוך יודעת לפעול באופן רציף? האם יש כתובת ברורה לכל אזרח בכל מצב? האם הרשות המקומית מסוגלת להפעיל מערך מתואם או שהיא מגיבה לאירועים?
במקום שבו אין תשובות לשאלות הללו אין חוסן, יש אלתור, והבעיה טמונה במודל. רשות מקומית בצפון, מתנהלת היום כמעט באותם כלים, סמכויות ותקציבים של רשות בשגרה. הממשלה, מצידה, ממשיכה לנהל את הצפון מרחוק - דרך נהלים, אישורים ותגובות נקודתיות. כך נוצר פער קבוע: האחריות נמצאת בשטח, אבל היכולת להפעיל אותה נותרת בירושלים. כשיש פער בין אחריות לסמכות - אין ניהול, יש רק תגובה.
במקום להסתפק בהצהרות על חוסן, על המדינה לעבור למודל של ביזור סמכויות תקציביות ומבצעיות כבר עכשיו. היעד המעשי הוא יצירת "ארגז כלים" עצמאי לרשויות המקומיות, שיאפשר להן להפעיל שירותי חירום, רצף חינוכי, קהילתי ומערכי תמיכה מבלי להמתין לאישור פרטני מהשלטון המרכזי. רק מעבר מהיר מניהול ריכוזי ומגיב למבנה של אוטונומיה מקומית מוסדרת, יבטיח שהעמידה האיתנה של האזרח לא תישחק, אלא תתורגם להמשכיות תפקודית בשטח. בסופו של יום, חוסן הוא לא מצב רוח, הוא סט של כלים מקצועיים שבהיעדר כלים אלו, חוסן יישאר מושג ריק מתוכן.
כותב הטור: סא"ל (במיל`), חיים רייכמן, עוסק במדיניות ציבורית וממשל
