צילום: דוברות הכנסתיו”ר הוועדה, מירב כהן, פתחה את הדיון בדברים נוקבים: ״אנחנו מתכנסים היום כדי להפנות את המבט והלב אל אימהות ומשפחות החטופים החללים. מתוך 255 חטופים, 87 חזרו כחללים, ו-41 נהרגו או נרצחו בשבי. מאחורי המספרים יש שמות, יש פנים ויש משפחות שלא חדלו להיאבק. במשך 843 ימים, עד החזרתו של החטוף האחרון, רן גווילי ז"ל, כל מדינת ישראל עקבה בהערצה עמוקה אחר המאבק של משפחות החטופים להשבת יקיריהן, ובפרט מאבקן של האימהות".
“קברתי אותו שלוש פעמים”: עדויות מטלטלות של הורים ואחים
אחת העדויות הקשות ביותר נשמעה מפיה של רישל צרפתי, אמו של אופיר צרפתי ז”ל:
“עמדתי מול קברו של בני שלוש פעמים. שלוש פעמים קברנו אותו, שלוש פעמים קיבלנו דו”חות פתולוגיים. המדינה לא טרחה לומר לי שאני מקבלת ילד בתשלומים”.
גם אסתר בוכשטב, אמו של יוגב בוכשטב ז”ל, תיארה מסכת של חוסר ודאות מתמשך:
“בהתחלה הודיעו לנו שהוא לא בחיים, אחר כך ביטלו, ואז שוב קיבלנו את הבשורה. אחרי שקברנו אותו נכנסנו לייאוש. אבל הבנו שהמאבק לא הסתיים – המשכנו עבור החטופים האחרים”.
דוריס אילוז, אמו של גיא אילוז ז”ל, סיפרה על קריסה נפשית חמורה:
“אני לא מצליחה לקרוא יותר מארבעה משפטים ברציפות. אני לוקחת תרופות. אין לי תמיכה משפחתית, ואני לא מוכרת כנפגעת פעולות איבה”.
גם בני משפחה נוספים תיארו פגיעה עמוקה בתפקוד היומיומי. חגית חן, אמו של איתי חן ז”ל, אמרה: ״אנחנו לא מסוגלים לעבוד. המשפחה שלנו מפורקת לגמרי”. אביו, רובי חן, הוסיף: “מחזורי העסק שלנו ירדו ב-80%. אנחנו חיים ביקום מקביל בלי עוגנים”.
צילום: דוברות הכנסת“אנחנו לא מוכרים”: מאבק על הכרה וזכויות
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו בדיון היא חוסר ההכרה הרשמית בחלק מהמשפחות.
אמונה ליבמן, אחותו של אליקים ליבמן ז”ל, אמרה: ״210 ימים חיינו במחשבה שהוא חטוף. היום אנחנו לא מוכרים כמשפחת חטופים רשמית. אני עובדת סוציאלית עם שני תארים – ואני מובטלת”.
ח”כ שלי טל מירון ביקרה בחריפות את המערכת: “נכשלנו מוסרית – גם בהחזרתם וגם במעטפת למשפחות. ביקשתי להקים ועדה ייעודית, ולא נעניתי. יש משאבים – אבל הם לא מגיעים למי שצריך”.
תגובת המדינה: “האירוע רק מתחיל”
ראש מנהלת החטופים, הנעדרים והשבים, ירון משה כהן, הודה כי האתגר רחוק מסיום:
" יש אולי תחושה שהאירוע נגמר ובמובנים מסוימים אנחנו מבינים שהאירוע רק מתחיל. יש משפחות שנחשפו במשך תקופה ארוכה לאירועים שהדעת לא סובלת וטרור פסיכולוגי מתמשך.״ כהן ציין כי המדינה מעניקה מגוון תגמולים, אך הדגיש "מי שלא שהה בעוטף בבוקר ה-7 באוקטובר לא מוכר כנפגע פעולות איבה.״ הדברים נתקלו בביקורת. דוריס אילוז השיבה: “אי אפשר להתקיים מ-7,000 שקל”. עו”ד הדס גבריאל ציינה כי מתנהלים עשרות הליכים משפטיים להכרה בנפגעי פעולות איבה גם למי שלא נכחו באירוע.
“אני שבר כלי”: המחיר הנפשי והכלכלי
איילת סמרנו, אמו של יונתן סמרנו ז”ל, תיארה תחושת ריקנות עמוקה:
“ביום שבני חזר הרגשתי כאילו הכניסו שואב אבק לגוף שלי. אני ריקה מבפנים”. לדבריה, מאז אינה מסוגלת לתפקד: “אני שבר כלי שלא מצליח לקום. השתכרתי לפני החטיפה מהמשכורות הגבוהות במשק". בהמשך התפרקה ושיתפה בדמעות שהיא לא מסוגלת לשבת עם משפחתה בערבי שישי. "יש לי משכנתא מטורפת. מגיע לנו להשתכר בכבוד. אני לא רוצה להיות נתמכת מדינה. אני מצפה מהמדינה לתקופת הסתגלות ראויה. אני לא רוצה להיות שבויה של פוליטיקאים.
