לפי נתוני מבקר המדינה מינואר 2026, כשליש מתושבי ישראל – כ־3.18 מיליון איש – מתגוררים ללא מיגון תקף. כ־46% מהאוכלוסייה מתמגנים בממ”ד או ממ”ק, 16% במקלט פרטי משותף ו־5% בלבד במקלטים ציבוריים.
האם מיגון תקני הוא גם מיגון נגיש?
מרחב מוגן תקני, לפי פיקוד העורף, כולל אחד מארבעה סוגים עיקריים: ממ”ד (מרחב מוגן דירתי), ממ”ק (מרחב מוגן קומתי), ממ”מ (מרחב מוגן מוסדי) ומקלט – פרטי משותף או ציבורי. אלו מהווים את שכבת ההגנה האזרחית מפני ירי רקטות וטילים.
קיומו של מיגון תקני אינו מבטיח נגישות בפועל. הממ”ד, שנחשב לפתרון האופטימלי, אינו מותאם בהכרח לאנשים המתניידים בכיסאות גלגלים, במיוחד בדירות שנבנו לפני תקנות הנגישות משנת 2016. גם מרבית המקלטים הציבוריים אינם נגישים באופן מלא.
בעיה נוספת היא זמן ההתרעה: אוכלוסיות עם מוגבלות בניידות עלולות שלא להספיק להגיע למקלט משותף או ציבורי בפרק הזמן הקצר העומד לרשותן. לפיכך, הפער אינו רק תכנוני אלא גם תפקודי – בין קיומו של מרחב מוגן לבין היכולת להשתמש בו בזמן אמת.
פתרונות משלימים: מיגוניות ושיפורי מיגוןלצד המיגון התקני קיימים פתרונות משלימים. “שיפורי מיגון” הם מתקנים מפלדה או מחומרים אחרים שניתן להתקין בחדר קיים לצורך חיזוקו. יתרונם במהירות התקנה, בעלות נמוכה יחסית ובהיעדר צורך בהליכי רישוי מורכבים.
בנוסף קיימות מיגוניות – מבנים יבילים מבטון מזוין, המוצבים במרחב הציבורי ומיועדים לשהייה ארעית של עוברי אורח שאינם יכולים להגיע למרחב מוגן תקני בזמן ההתרעה. פתרונות אלו אינם מהווים תחליף מלא לממ”ד, אך משפרים את רמת ההגנה במרחבים נטולי מיגון זמין.
תרשים: מתוך דוח מרכז המחקר והמידע בכנסת, ״מיגון אוכלוסייה בישראל-מבט כללי, מרץ 2026
אחריות המדינה: מדיניות חלקית ויישום לא אחידברוב שטח המדינה, האחריות למיגון אינה מוטלת במישרין על המדינה. יוצא הדופן הוא אזור עוטף עזה (עד 7 ק”מ מהגבול), שבו המדינה מימנה בניית מרחבים מוגנים לכלל האוכלוסייה והפערים צומצמו.
באזור גבול לבנון התקבלה ב־2018 החלטת קבינט בדבר תוכנית רב־שנתית (“מיגון הצפון”) לטווח של עד 9 ק”מ מהגבול, אך היישום היה חלקי בלבד בשל הקצאת תקציבים חסרה וקצב ביצוע איטי.ביתר חלקי הארץ נשענת המדיניות בעיקר על מודל שוק באמצעות התחדשות עירונית, ובראש ובראשונה תמ”א 38 (2005). במסגרת זו ניתן לחזק מבנים ישנים ולהוסיף ממ”דים או להרוס ולבנות מחדש בניינים עם מיגון דירתי. ואולם, בפועל חיזוקם ואכלוסם של כ־3,900 מבנים בלבד בין השנים 2005–2024 מייצג כ־5% מהפוטנציאל הרלוונטי, ורוב הפרויקטים התבצעו באזורי ביקוש. המשמעות: המנגנון כמעט ואינו אפקטיבי בפריפריה בשל חוסר כדאיות כלכלית.
צילום: מתוך דוח מרכז המחקר והמידע בכנסת, ״מיגון אוכלוסייה בישראל-מבט כללי, מרץ 2026
דירות ישנות ופערי רגולציההחובה לבנות מקלטים פרטיים משותפים נקבעה ב־1972, והחובה לבנות ממ”ד או ממ”ק כתנאי להיתר בנייה חלה מ־1991. לכן דירות שנבנו לאחר 1991 אמורות לכלול מיגון דירתי, ודירות שנבנו לאחר 1972 – מקלט משותף.
עם זאת, דירות שנבנו בין 1980 לתחילת שנות ה־90 אינן נכללות לרוב בתמ”א 38, שכן התוכנית נועדה במקור לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה ונגעה בעיקר למבנים שנבנו לפני 1980. כך נוצר “שטח אפור” רגולטורי שבו מבנים רבים נותרים ללא מענה מיגוני מספק.
גם כאשר קיים מיגון, תחזוקתו אינה מובטחת. בעלי הדירות אחראים לממ”ד, ועד הבית למקלט משותף, והרשות המקומית למקלט ציבורי. בפועל, מקלטים רבים אינם מתוחזקים כראוי, ולעיתים משמשים למחסנים. האחריות המפוצלת והיעדר אכיפה אפקטיבית פוגעים בכשירות המבצעית של המרחבים המוגנים.
למרות שורה של החלטות ממשלה ויוזמות נקודתיות, פערי המיגון בישראל נותרו עמוקים. המענה התקציבי והמנגנונים הקיימים אינם מספקים כיסוי שוויוני, במיוחד בפריפריה ובמבנים ותיקים. שילוב בין אחריות מדינתית רחבה יותר, התאמות נגישות מחייבות ומנגנוני תמרוץ אפקטיביים נדרש כדי לצמצם את הפער בין קיומו הפורמלי של מיגון לבין ביטחון אזרחי בפועל.
