צילום: אורי תמס
בכנס ראשון מסוגו שנערך בשפרעם בהובלת המרכז למחקרי סביבה וקיימות של האוניברסיטה הפתוחה, הוצגו ארבעה מחקרים מקוריים אשר מתמקדים בזיקות המורכבות שבין סביבה, קהילה ושלטון מקומי בחברה הערבית בישראל. המחקרים – אשר נערכו בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, הטכניון-מכון טכנולוגי לישראל, אגודת הגליל וראשי רשויות – מספקים תובנות חדשות על חוסן אזרחי וסביבתי, במיוחד לנוכח החרפת משבר האקלים.
צילום: אורי תמס
האירוע התקיים בהשתתפות ראשי ערים, חוקרות וחוקרים מהאקדמיה ומקבלי החלטות בשלטון המקומי, ונפתח בברכות של ד"ר אור קרסין, ראשת המרכז למחקרי סביבה וקיימות, ראש עירית שפרעם נאהד חאזם, ופרופ’ מוסטפא כבהא, הממונה ללימודי החברה הערבית באוניברסיטה הפתוחה. את הכנס הנחתה ד"ר אגדיר ג`מיל אבו־זרקא, מנהלת קמפוס נצרת-ואדי ערה של האוניברסיטה.
מחקר ראשון: סביבה נקייה = קהילה מרוצהבמושב הראשון ליום הציגה ד"ר שולה גולדן את ממצאי מחקר משותף עם ד"ר אור קרסין, אשר ניתח נתונים של מדגמים ארציים גדולים (למעלה מ 7000 אנשים) במטרה לבחון מה משפיע על שביעות הרצון של תושבים ממקום מגוריהם, תוך בחינת משתנים סביבתיים, ביטחוניים וקהילתיים. מהמחקר עולה כי המשתנה בעל ההשפעה הגבוהה ביותר על שביעות הרצון הוא ניקיון המרחב הציבורי – יותר מתחושת ביטחון, יחסי שכנים והרבה יותר מזמינות תחבורה.
בקרב הציבור הערבי נמצא פער עמוק בשביעות רצון ביחס ליהודים, במיוחד בכל הקשור לשטחים פתוחים ולניקיון. 74% מתושבי יישובים ערביים דיווחו על חוסר שביעות רצון משטחים פתוחים, שיעור כמעט כפול מזה שביישובים יהודיים. "אלו ממצאים שדורשים פעולה מיידית – ברמה התכנונית, התקציבית והקהילתית", סיכמה ד"ר קרסין.
לקריאת המחקר אפשר ללחוץ כאן
צילום: אורי תמס
מחקר שני: נכונות אישית מול אתגרי אקליםהמחקר השני, בהובלת פרופ’ מיה נגב מאוניברסיטת חיפה, גילה כי שיעורי ההיערכות האישית לאירועי קיצון כמו שריפות או שיטפונות נמוכים במיוחד בקרב הציבור הערבי. בעוד שיש מודעות לסיכונים, הפער בין מודעות לפעולה נותר משמעותי, בעיקר בשל חוסר מידע, אמון במוסדות ותחושת חוסר מסוגלות. אליקס פאהאוט, אחת החוקרות, הדגישה: "נכונות לפעול קשורה לזמינות מידע רלוונטי לערכים חברתיים ולתחושת השפעה. אם נחזק את הקשר בין הרשויות לתושבים, נראה שינוי". חברת הכנסת לשעבר גב` סונדוס סאלח, מגיבה בכנס, קראה לממשלה להקצות תקציבים ייעודיים ולשלב את האוכלוסייה הערבית בתכנון אקלימי לאומי.
לקריאת המחקר אפשר ללחוץ כאןמחקר שלישי: צדק סביבתי ואקלימי בעיר מעורבתהמושב השלישי בחן את סוגיית החוסן העירוני בעיר מעורבת – חיפה – תוך ניתוח מעמיק של פערים בשירותים ובמרחבים בין קבוצות אתניות שונות. החוקרות דימה אבו-אלעסל, הציגה מחקר משותף עם פרופ’ יוסף ג’בארין ופרופ` אפרת אייזנברג מהטכניון-מכון טכנולוגי לישראל שמנתח את תוכניות ההערכות לשינויי אקלים של עיריית חיפה. המחקר מדגיש את הפערים המובנים בגישה לשטחים ירוקים ושירותי בריאות מונעת בין שכונות יהודיות לערביות, ובהשפעתם על רמת ההערכות. יחד עם זאת, פרופ` מיה נגב אשר הגיבה למחקר טענה שעיריית חיפה היא בין העיריות היחידות שיש להן תוכנית הערכות מגובשת ומקיפה ועיקר הפער מצוי דווקא בגישור בין התוכנית לבין שלבי הביצוע המחיבים משאבים ותשומת לב של קברניטי העיר. סגן ראש עירית חיפה, מר אביהו האן, טען שמחוייבות כזו קיימת בעיריה וזו פועלת כדי לשמור על השטחים המיוערים סביב העיר, לצד פריצת דרכי אש כדי להבטיח את צימצום הסיכונים לבתים.
לקריאת המחקר אפשר ללחוץ כאן
צילום: אורי תמס
מחקר רביעי: מבחן האש – האם הרשויות מוכנות?ד"ר אחמד חג’אזי הציג במושב האחרון את מחקרו המשותף עם ד"ר אור קרסין, שחושף ממצאים ותובנות על מוכנות רשויות מקומיות ערביות לאירועי אקלים קיצוניים. שלוש ערים נבחנו: שפרעם, רהט ואום אל־פחם. ניתוח 22 ראיונות עם בכירים ברשויות חשף כי על אף גידול בתודעה האקלימית וביוזמות, קיים פער חריף בין התכנון ליישום.
מנגנוני תיאום עם הממשלה, ריענון נהלים, מדדי ביצוע ושיתוף קהילתי – כולם לקויים או נעדרים. לצד זאת, זוהו יכולות מקצועיות מרשימות וצוותים יעילים שפועלים עם מחויבות. החוקרים מציעים לעבור למודל של "משילות אדפטיבית" – גישה מבוזרת, לומדת וגמישה שתואמת את אתגרי האקלים בישראל. ראש עירית אום אל-פחם, ד"ר סמיר סובחי מחאמיד הגיב למחקר תוך הסכמה למרבית הממצאים, אך טען שבעיות של אמון בין השלטון המרכזי למקומי וחוסר האצלת סמכויות מגבילים את אפשרויות הפעולה מצד הרשויות, ובולטים לרעה במיוחד בקרב רשויות ערביות, לא פחות מבעיית זמינות משאבים.
שיח בין אקדמיה לרשויות – ובמבט לעתידהכנס היווה הזדמנות לשיח בין ראשי רשויות מקומיות לבין החוקרים והחוקרות. ד"ר קרסין קראה במושב המסכם לרשויות המקומיות הערביות והיהודיות לפעול להגברת האוטונומיה שלהן כדי שתוכלנה להתמודד טוב יותר עם מצבי חירום הכוללים גם אירועי קיצון אקלימים. ד"ר מנאל תותרי־ג’ובראן מאוניברסיטת בר אילן טענה שצריך לפעול ברגישות תוך התחשבות בהבדלים בין הרשויות המקומיות הערביות, שכמו היהודיות אינן עשויות מקשה אחת. "במובן מסוים, החברה הערבית עומדת בקו החזית של שינויי האקלים בישראל", סיכמה קרסין, "היא גם פגיעה יותר, אבל גם מסוגלת להוביל – אם רק נאפשר לה את הכלים והתשתית".
